התנאים להיתר המצאה לחו"ל

השופט חגי ברנר:

מבוא

1. ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה במחוז תל אביב (כב' השופט נ' שילה) מיום 30.12.2012, לפיו חייב את המערערים לשלם למשיבים סך של 777,640 ש"ח בתוספת ריבית הסכמית וכן סך של 150,000 ש"ח בתוספת ריבית והצמדה כחוק והוצאות משפט בסך כולל של 50,000 ש"ח.

2. ביום 17.4.2012 הגישו המשיבים תביעה כספית נגד המערערים, המתגוררים בחו"ל, בה טענו כי ביום 9.12.2008 חתמו המערערים על התחייבות בכתב ( להלן: "כתב ההתחייבות") לשלם למשיבה 1 ( להלן: "המשיבה") סך של 150,000 דולר בצירוף ריבית של 10% לשנה, וזאת עד ליום 9.12.2009. משלא פרעו המערערים את חובם למשיבה, הוגשה נגדם התביעה מושא הערעור.

פסק דינו של בית המשפט קמא

3. כעולה מפסק דינו של בית המשפט קמא (המוכתר בכותרת "החלטה"), בדיון שנערך ביום 24.6.2012 ביקשו המשיבים היתר המצאה לחו"ל,  ובקשתם התקבלה. לאחר שההמצאה בוצעה, ומשלא הוגש כתב הגנה, ניתן ביום 29.7.2012 פסק דין כמבוקש בתביעה.

4. המערערים הגישו בקשה לביטול פסק הדין ולביטול היתר ההמצאה. ביום 11.9.2012 קבע בית המשפט קמא כי הבקשות תידונה ביום 22.11.2012 וכן תידון התביעה לגופה ככל שפסק הדין יבוטל.

5. המערערים לא התייצבו לדיון ביום 22.11.2012. חרף זאת קבע בית המשפט קמא מועדים נוספים לדיון הן בבקשות והן בתביעה למקרה שהבקשות תתקבלנה, ליום 30.12.2012 וליום 31.12.2012, וזאת מתוך התחשבות בכך שהמערערים מתגוררים בארה"ב. בית המשפט אף הורה על הגשת כתב הגנה, יפוי כח ותצהירים משלימים וקבע כי על הצדדים להיות ערוכים לסיכומים בעל פה.

6. ביום 9.12.2012 הוגש כתב הגנה מטעם המערערים.

7. ביום 25.12.2012 הודיעו המערערים כי הם מושכים את התצהיר שהגישו וביקשו כי בית המשפט יכריע בבקשה בלא שייחקרו על תצהירם.

8. בבוקר הדיון ביקשו המערערים לדחות את מועד ההוכחות בשל קיומו של דיון אחר. הבקשה נדחתה על אתר.

9. המערערים לא התייצבו לדיון, הגם שבא כוחם התייצב, כשהוא מוסמך לייצגם אך ורק בנושא ביטול היתר ההמצאה לחו"ל וביטול פסק הדין שניתן בהעדר הגנה.

10. בית המשפט קמא קבע כי בנסיבות אלה חלה תקנה 157 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984 ( להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי"), המאפשרת ליתן פסק דין בהעדר התייצבות. הוא ציין כי אין חולק שביום 3.7.2012 הומצאה התביעה כדין למערערים. עוד ציין בית המשפט קמא כי אף אם יקבל את גרסת המערערים לפיה כתב ההתחייבות נחתם בארה"ב, הרי שנאמר בו כי התשלום יבוצע לידיה של המשיבה, בישראל, ומכאן שיש לבית המשפט בישראל סמכות בינלאומית לדון בתביעה לפי תקנה 500(5), שהרי הפרת ההתחייבות ארעה בישראל. עוד דחה בית המשפט קמא את הטענה בדבר פורום לא נאות, תוך יישום מבחן מירב הזיקות ומבחן ציפיות הצדדים. הוא ציין כי המלווים, הם המשיבים בערעור, גרים בישראל, הכספים הועברו מישראל והכסף צריך היה להיות מוחזר בישראל. בנוסף, המערער 1 הוא אזרח ישראלי. על כן ברור שהמשיבים לא העלו על הדעת כי ככל שיהיה צורך בניהול הליכים משפטיים נגד המערערים, הדבר ייעשה בחו"ל. בית המשפט קמא הוסיף וציין כי אף אם נפל פגם בבקשה להיתר המצאה לחו"ל, הרי בסופו של דבר בוצעה המצאה כדין למערערים בחו"ל ובית המשפט קנה סמכות לדון בתביעה. בנסיבות אלה, משבחרו המערערים שלא להגיע לישראל לבירור התובענה גופה, הרי שהמשיבים זכאים ליטול נגדם פסק דין לפי תקנה 157.

11. בנוסף קבע בית המשפט קמא כי המשיבים הוכיחו את זכאותם לסעד הנוסף שביקשו מעבר להחזר ההלוואה והריבית בגינה, לאחר שהעידו בפניו על הנזקים בסך של 150,000 ש"ח, שנגרמו להם בגין אי הפרעון של ההלוואה.

12. בסופו של דבר, בית המשפט קמא נתן פסק דין כמבוקש בתביעה.

מכאן הערעור.

טענות המערערים

13. המערערים טוענים כי שגה בית המשפט קמא בכך שהתיר המצאה לחו"ל של התביעה נגדם על יסוד בקשה בעל פה, שכמובן לא נתמכה בתצהיר, למרות שתצהיר כזה הוא מהותי ומרכזי ועל בסיסו יש מקום לבחון האם התקיימו תנאיה של תקנה 500.

14. עוד טוענים המערערים כי שגה בית המשפט קמא בקבעו שמתקיימות בעניינם איזו מחלופותיה של תקנה 500, שכן פרשנותו של כתב ההתחייבות שנוייה במחלוקת ונקבע בו, בין השאר, שהמחזיק בו רשאי לקבוע את מקום הפרעון, וגם נטען בכתב ההגנה כי המסמך איננו מייצג נאמנה את ההסכמות בין הצדדים. בנוסף, לא הוכח שההפרה נעשתה בישראל.